מהר"ם על חולין ע״ב

מהדורה: מהדורת וילנא

מקור חולין ע״ב
1 וְהָא עוּבָּר וְחַיָּה, דְּכִשְׁתֵּי טַבָּעוֹת דָּמוּ, וְקָא מְטַמֵּא לַהּ עוּבָּר לְחַיָּה?
2 אָמַר רַבָּה: שָׁאנֵי עוּבָּר, הוֹאִיל וְסוֹפוֹ לָצֵאת. אָמַר רָבָא: עוּבָּר סוֹפוֹ לָצֵאת, טַבַּעַת אֵין סוֹפָהּ לָצֵאת? אֶלָּא אָמַר רָבָא: פּוּמְבְּדִיתָאֵי יָדְעִי טַעְמָא דְּהָא מִילְּתָא, וּמַנּוּ? רַב יוֹסֵף.
3 דְּאָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: טוּמְאָה זוֹ אֵינָהּ מִדִּבְרֵי תוֹרָה, אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. מַאי אֵינָהּ מִדִּבְרֵי תוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים? דְּלָא תֵּימָא אַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר: ״עוּבָּר בִּמְעֵי אִשָּׁה טָמֵא״, אֶלָּא אֲפִילּוּ לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל דְּאָמַר: ״עוּבָּר בִּמְעֵי אִשָּׁה טָהוֹר״, גְּזַרוּ בַּהּ טוּמְאָה מִדְּרַבָּנַן.
4 מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב הוֹשַׁעְיָא: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יוֹצִיא וָלָד רֹאשׁוֹ חוּץ לַפְּרוֹזְדוֹר.
5 אִי הָכִי, אִשָּׁה נָמֵי? אִשָּׁה מַרְגֶּשֶׁת בְּעַצְמָהּ. וְתֵימָא לַהּ לְחַיָּה! טְרִידָא.
6 מַאי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וּמַאי רַבִּי עֲקִיבָא? דְּתַנְיָא: ״וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה״ – לְהוֹצִיא עוּבָּר בִּמְעֵי אִשָּׁה, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לְרַבּוֹת גּוֹלֵל וְדוֹפֵק.
7 וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, גּוֹלֵל וְדוֹפֵק – הִלְכְתָא גְּמִירִי לַהּ. וְרַבִּי עֲקִיבָא, עוּבָּר בִּמְעֵי אִשָּׁה טָמֵא מִדְּאוֹרָיְיתָא – מְנָא לֵיהּ? אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, אָמַר קְרָא: ״הַנּוֹגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ״, אֵיזֶהוּ מֵת שֶׁבְּנֶפֶשׁ שֶׁל אָדָם? הֱוֵי אוֹמֵר זֶה עוּבָּר שֶׁבִּמְעֵי אִשָּׁה.
8 וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לִרְבִיעִית דָּם הַבָּאָה מִן הַמֵּת, שֶׁמְּטַמְּאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם״, אֵיזֶהוּ נֶפֶשׁ שֶׁל אָדָם שֶׁמְּטַמֵּא? הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ רְבִיעִית דָּם.
9 וְרַבִּי עֲקִיבָא לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: אַף רְבִיעִית דָּם הַבָּאָה מִשְּׁנֵי מֵתִים מְטַמֵּא בְּאֹהֶל, דְּתַנְיָא: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִנַּיִן לִרְבִיעִית דָּם הַבָּאָה מִשְּׁנֵי מֵתִים שֶׁמְּטַמְּאָה בְּאֹהֶל?
10 שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַל כׇּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא״, שְׁתֵּי נְפָשׁוֹת וְשִׁיעוּר אֶחָד.
11 מַתְנִי׳ בְּהֵמָה הַמְקַשָּׁה לֵילֵד, וְהוֹצִיא עוּבָּר אֶת יָדוֹ, וַחֲתָכָהּ, וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת אִמּוֹ – הַבָּשָׂר טָהוֹר. שָׁחַט אֶת אִמּוֹ וְאַחַר כָּךְ חֲתָכָהּ – הַבָּשָׂר מַגַּע נְבֵלָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
12 וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מַגַּע טְרֵפָה שְׁחוּטָה,
13 מָה מָצִינוּ בִּטְרֵפָה שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ מְטַהַרְתָּהּ, אַף שְׁחִיטַת בְּהֵמָה תְּטַהֵר אֶת הָאֵבֶר.
14 אָמַר לָהֶם רַבִּי מֵאִיר: לֹא, אִם טִיהֲרָה שְׁחִיטַת טְרֵפָה אוֹתָהּ, דָּבָר שֶׁגּוּפָהּ, תְּטַהֵר אֶת הָאֵבֶר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ גּוּפָהּ?
15 מִנַּיִן לִטְרֵפָה שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ מְטַהַרְתָּהּ? בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה, אַף טְרֵפָה אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה, מָה בְּהֵמָה טְמֵאָה – אֵין שְׁחִיטָתָהּ מְטַהַרְתָּהּ, אַף טְרֵפָה – לֹא תְּטַהֲרֶנָּה שְׁחִיטָה!
16 לֹא, אִם אָמַרְתָּ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה שֶׁלֹּא הָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר, תֹּאמַר בִּטְרֵפָה שֶׁהָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר?
17 טוֹל לְךָ מַה שֶּׁהֵבֵאתָ, הֲרֵי שֶׁנּוֹלְדָה טְרֵפָה מִן הַבֶּטֶן, מִנַּיִן?
18 לֹא, אִם אָמַרְתָּ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה שֶׁכֵּן אֵין בְּמִינָהּ שְׁחִיטָה, תֹּאמַר בִּטְרֵפָה שֶׁיֵּשׁ בְּמִינָהּ שְׁחִיטָה?
19 בֶּן שְׁמֹנֶה חַי, אֵין שְׁחִיטָתוֹ מְטַהַרְתּוֹ, לְפִי שֶׁאֵין בְּמִינוֹ שְׁחִיטָה.
20 גְּמָ׳ אַמַּאי? טוּמְאַת בֵּית הַסְּתָרִים הִיא, וְטוּמְאַת בֵּית הַסְּתָרִים לָא מְטַמְּיָא! לֵימָא רַבִּי מֵאִיר לְטַעְמֵיהּ?
21 דִּתְנַן: שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה שֶׁנֶּחְלַק – טָהוֹר מִן הַמִּדְרָס,
22 אֲבָל טָמֵא מַגַּע מִדְרָס, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
23 וְתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: וְכִי בְּאֵיזֶה מִדְרָס נָגַע זֶה? אֶלָּא שֶׁאִם נָגַע בּוֹ זָב, שֶׁיְּהֵא טָמֵא מַגַּע זָב.
24 לָאו אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר עוּלָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה שֶׁנֶּחְלַק.
25 אֲבָל שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ הַבָּאוֹת מִבֶּגֶד גָּדוֹל – בִּשְׁעַת פְּרִישָׁתָן מֵאֲבִיהֶן, מְקַבְּלוֹת טוּמְאָה מֵאֲבִיהֶן. הָא נָמֵי בִּשְׁעַת פְּרִישָׁתָן מֵאֵבֶר, מְקַבֵּל טוּמְאָה מֵאֵבֶר.
26 רָבִינָא אָמַר: בֶּגֶד – לָאו לַחֲתִיכָה קָאֵי, עוּבָּר – לַחֲתִיכָה קָאֵי, וְכׇל הָעוֹמֵד לַחְתּוֹךְ
פירוש מהר"ם על חולין ע״ב
1 תד"ה כי קאמר רבה כגון שבלע ב' טבעות וכו' וקשה לפירושו דבטבעת שנגעה למת וכו' שלא תטמא את האדם וכו'. תיבת וקשה דלעיל נמשך למטה כאילו אמר וקשה שלא תטמא את האדם וכו':
2 בא"ד היינו טהרה בעלמא וכו'. ר"ל טהרה שהיא בחוץ:
3 בא"ד ואין לתמוה כיון דבא לאשמועינן כאן בשתי טבעות מאי כשם וכו'. ר"ל כיון דהא דקאמר רבה בריש דבריו כשם שטומאה בלועה אינה מטמא וכו' הוי פירושו שתי טבעות בלועות אחת טמאה ואחת טהורה שאין הטמאה מטמאת את הטהורה א"כ נשמע מזה ג"כ שטהרה בלועה אינה נטמאת א"כ למה מסיים אח"כ טהרה בלועה אינה מטמאת והוי כפילות דברים דבשלמא לפרש"י לא קשיא זה דלפירושו אצ"ל דרבה בתחלת דבריו דקאמר כשם שטומאה בלועה וכו' ר"ל שתי טבעות אלא אתא לאשמועינן דטומאה בלועה אינה מטמאה אפילו היכי דשייך טומאת משא כגון מת ונבלה דמטמאה במשא אפילו בבית הסתרים דזה לא אשמועינן ממתני' דבלע טבעת טמאה וכו' דהא טעמא הוי משום דלא הוי כ"א מגע בית הסתרים והא דקאמר גמרא כי קאמר רבה כגון שבלע שתי טבעות וכו' לא אצטריך זה למימר אלא בשביל טהרה בלועה דקאמר רבה אבל לפירוש התוספות דדחה פירושו של רש"י ולא ס"ל ענין זה כדלעיל קשה:
4 בא"ד וא"ת מנ"ל לרבה הא דטהרה בלועה לא מטמאה וכו'. לפרש"י לא קשה מידי משום דלפרש"י אי טהרה בלועה אינה מטמאה אין חילוק בין מטומאה דעלמא שמבחוץ ובין מטומאה שאצלה אלא דאי לא אשמועינן רבה ה"א דטעמא דמתני' דקתני בלע טבעת טהורה וכו' לא הוי מטעם טהרה בלועה אלא משום דמגע בית הסתרים דאדם אינו מטמא את הטבעת אבל אחר דשמעינן מק"ו דצמיד פתיל דטהרה בלועה אינה מטמאה אין חילוק בין מטומאה דעלמא ובין מטומאה שאצלה אבל לפי' התוס' קשה:
5 בא"ד וי"ל דכולה מלתא דריש רבה מן האוכל את נבלתם וכו'. מקשין העולם א"כ למה לי ק"ו דצמיד פתיל ר"ל דאי לאו ק"ו ה"א דדוקא מטומאה שאצלה אינה מטמאת טהרה בלועה והטעם הוי משום דהטומאה הוא בלועה לכך קאמר רחמנא בפסוק האוכל מנבלתם וגו' אפילו באכל סמוך לשקיעת החמה מותר לאכול תרומה אע"ג שנגע בטומאה שבמעי הבלועה אבל מטומאה דעלמא כגון אדם הבולע טהרה ונכנס באוהל המת אה"נ דהטהרה הבלועה נטמאת לכך אצטריך ק"ו דצמיד פתיל וק"ל:
6 ד"ה גזירה שמא יוציא ולד ראשו וכו' וכן משמע דלא תימא אליביה דרבי עקיבא משמע וכו'. ולפי סברת התוס' צריך לפרש הא דקאמר גמ' מאי אינה מדברי תורה וכו' ר"ל ופשיטא דלא שייכא טומאה זו מרברי תורה ופשיטא דשייכא מדברי סופרים ומשני דלא תימא אליבא דר"ע דוקא שייכא מדברי סופרים דאמר עובר במעי אשה והוציא ידו טמא ולכך גזרינן כולו אטו ידו אבל אליבא דרבי ישמעאל אפילו מדברי סופרים לא שייכא ועיין במה שכתבתי לעיל חולין דף ע' בתוס' ד"ה מאי טעמא דת"ק וכו':
7 ד"ה שתי נפשות וכו'. וקשה דתרי קראי ברביעית דם למה לי במת בנפש ונפשות כצ"ל ור"ל דלרבי ישמעאל דס"ל דיש אם למסורת וקרא דעל כל נפשות מת איירי נמי ברביעית דם מנפש אחת וקרא דלעיל במת בנפש אדם מוקי ליה ר' ישמעאל ג"כ לרביעית דם ותרי קראי ל"ל:
8 ד"ה טהור מן המדרס וכו' צ"ל שהיה שם פשוטי כלי עץ וכו'. פירוש ואעפ"כ נטמא במדרס כי לענין מדרס הפסקה אין מעכבת כלום אפילו עשר מצעות זה למעלה מזה:
9 ד"ה אלא שאם נגע וכו' פירוש שיש אויר בין הסדינין וכו' דבעליון קודם המדרס למגע וכו'. ר"ל דבעליון נמי יש מגע שהוא נוגע בתחתון שנעשה מדרס הלכך אם לא היה אויר מפסיק ביניהם שניהם היו מדרס ומגע מדרס מפני שהעליון נוגע בתחתון ותחתון בעליון:
10 בא"ד והרב ר"ש אומר דשבע ליה טומאה לא שייך בדבר שהטומאה באה מגופו. פירוש כשהטומאה שניה באה מגוף הטומאה הראשונה כגון ההיא דחותך כזית בשר מן אבר מן החי לר"מ וכן ההיא דסדין שעשאו וילון לר' שהטומאה הב' באה ממילא:
11 בא"ד ויש לדחוק וכו' דה"א ר"י פליג עליה מה"ט וכו'. ר"ל דאי הוי בעי למפשט מר"מ היינו יכולין לדחות דטעמא דר"י דפליג עליה הוי מטעם דס"ל דשבע טומאה ואינה חלה הב' על הא' וא"כ מה חזית לפשוט מר"מ דלא אמרינן שבע לה טומאה אדרבה לפשוט מר"י דס"ל דשבע לה טומאה ולהכי לא פשיט אלא מר"י דנשמע מדבריו בסיפא דלא אמרינן שבע טומאה והשתא טעמא דפליג ברישא לא הוי מטעם דס"ל דשבע טומאה אלא מטעם דאין כאן מגע כלל וק"ל:
12 ד"ה בשעת פרישתן וכו' ודוחק לומר דמיירי כגון דבמשהו א' שנחתך לא היה באבר כדי לעלות ארוכה. פירוש ולא נקרא אבר שלם לכך לא נשאר עליו טומאת אבר מן החי הלכך לא נטמא הבשר הנחתך בשעת פרישתו ממנו במגעו כצ"ל:
13 בא"ד ומיהו בפרק כיצד צולין וכו'. ר"ל וע"כ צ"ל שם בע"א ובאותו תירוץ יתורץ נ"כ הקושיא דמפרק העור והרוטב: